א
פרופסור ישעיהו ליבוביץ תמיד התייחס לאמונה במשיח בחשד
ובאי-נחת. הוא ראה בה איום אדיר על האמונה האמיתית המתבטאת בתורה ובמצוות. הוא
התריע, כי מי שהופך את האמונה במשיח לתכלית, הופך את התורה והמצוות לאמצעי. הווה
אומר: הוא מבטל את האמונה האמיתית, שהיא 'לשמה', ובסופו של דבר גם יבטל את המצוות,
כפי שעשו הנוצרים, השבתאים והפראנקיסטים, וכפי שעשויים לעשות לדעתו גם חברי גוש
אמונים.
בהרצאותיו ובכתביו במשך שלוש דורות, ליבוביץ ניסה להתמודד
עם האמונה במשיח בדרכים שונות ומשונות, לפעמים בהצלחה זעומה ולפעמים בלא הצלחה. בכל
הניסיונות הללו, הוא נעזר בשתי ציטטות מן הרמב"ם: (א) "חיוב המצוות אינו תלוי בביאת
המשיח" (אגרת השמד); (ב) "ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות, ולא יאריך במדרשות
האמורים [בעניין המשיח], ולא ישימם עיקר, שאין מביאים לא לידי יראה ולא לידי אהבה"
(הלכות מלכים יב:ב). ציטטות אלו היו סימוכין לליבוביץ במגמתו הנחרצת לנתק את הרעיון
המשיחי מן האמונה האמיתית; אבל לא יכלו לעזור לו לצקת תוכן חיובי לתוך הרעיון.
רק בשנים האחרונות, הצליח ליבוביץ סוף-סוף למצוא נוסחה
חיובית לאמונה במשיח ההולמת את תודעתו הדתית (וגם את תשוקתו לנוסחאות שערורייתיות).
הנוסחה היא פשוטה. האמונה בביאת המשיח היא האמונה שהמשיח יבוא, כלומר שהוא
עתיד להופיע. מי שכבר בא, איננו יכול להיות המשיח, שהרי אנו מאמינים באמונה
שלמה שהוא יבוא. כלומר: לעולם יבוא, לעולם עתיד להופיע. "המשמעות
הדתית העמוקה של הרעיון המשיחי", כותב ליבוביץ, "היא בהצגת מטרה ותכלית אשר לקראתן
יש לחתור לנצח. המשיח הוא בגדר מי שלעולם יבוא... המשיח שבא... הוא
משיח-השקר".[1]
בהמשך דבריי, אעיר כמה הערות על נוסחה זו של ליבוביץ
לאמונה במשיח. אנסה להבין אותה הן על רקע הספרות היהודית הביניימית, והן על רקע
תפיסתו הדתית של ליבוביץ. ואנסה להסביר לא רק באיזה מובן הנוסחה היא יהודית שורשית,
אלא גם באיזה מובן היא 'אנטי-יוונית', כפי שתוארה בכותרת להרצאתי.
ב
בוויכוחים בין היהודים לנוצרים בימי-הביניים, היהודים
השתמשו לא פעם בטיעון שניתן לכנותו טיעון 'בא או לא בא'. הטיעון מנוסח באופן ברור
בספר ביטול עיקרי הנוצרים (1398 לערך) לפילוסוף היהודי הגדול ר' חסדאי קרשקש. רח"ק
טען כך: היהודים והנוצרים מסכימים כי הנביאים הבטיחו שהמשיח יבוא. המחלוקת בינינו
היא רק בשאלה הכרונולוגית, כלומר "בזמן ביאתו", "שהנוצרי אומר שכבר בא, והיהודי
כופר בזה". והנה, ממשיך רח"ק, המציאות מוכיחה בעליל שהמשיח לא בא, כי הרי היא איננה
המציאות המשיחית שהובטחה על-ידי הנביאים: אין "שלום כולל לכל העמים", אין "שפע
אלהי", אין "חכמה" ואין "הנטייה אל הטוב".[2]
היהודים בימי-הביניים טענו איפוא, כי המצוי אינו הרצוי,
ולכן ברור שהמשיח לא בא. והנה ליבוביץ טוען אותו הטיעון, אבל קיצוני יותר: המצוי
אינו הרצוי, ולעולם לא יהיה הרצוי, ולכן הדוֹגמה הנוצרית, שלפיה המשיח כבר בא,
לעולם תהיה שקרית.
לשון אחר: המשפט שיהודי ימי-הביניים הגנו עליו בחירוף
נפש, 'המשיח לא בא', אינו דומה למשפט 'האוטובוס לא בא'; הוא אינו אמיתי רק בזכות
המקרים ההפכפכים של ההיסטוריה, אלא אמיתתו מתחייבת מהכרח המצב האנושי. אם לפי יהודי
ימי-הביניים המחלוקת בין היהודים לנוצרים בעניין המשיח היתה כרונולוגית גרידא, לפי
ליבוביץ, היא עקרונית. היהודי עובד את ה' בעולם כמות-שהוא, ובעולם כמות-שהוא יש
תמיד פער בין המצוי לרצוי. זאת אומרת: המשיח מעולם לא בא, ולעולם יבוא.
ג
הרעיון שהרצוי או הראוי לעולם לא יהיה המצוי הוא יסודי
לתודעתו הדתית של ליבוביץ, ואפשר למצוא אותו בכתביו המוקדמים ביותר. בקטע מרתק מתוך
הרצאה שנשא לפני ארבעים שנה (בשנת 1953), ליבוביץ תוקף את האמונה בשני אידיאלים
יווניים: אושר (אֶוּדימוניה) ושלמות (ארֶטי):
אולם מנין לנו בכלל שהאידיאל האודימוניסטי של 'הבריאות
הנפשית', של ההרמוניה של המאוויים והרציות, של הסיפוק הנפשי, של peace of mind,
שהחינוך האמריקני שואף אליו, הוא האידיאל החינוכי? שמא דווקא המתח הנפשי הגבוה
והלבטים הרוחניים והמצפוניים המתמידים מחמת אי-התאמה נצחית בין מהותו של האדם ובין
מציאותו – הם התכלית האנושית, כפי שהיא באה על ביטויה בתודעה הדתית ובמעשה הדתי?
אולי אין האודימוניזם ואין הסחת-הדעת מן הסתירות והניגודים גורמים חינוכיים כלל,
אלא גורמים אנטי-חינוכיים...
יש כאן ניגוד גדול בין התפיסה הדתית, הרואה את האדם כנועד
למאבק מתמיד ולאי-הרמוניה, ובין הפרפקטיביליזם האתיאיסטי. כל התכנים של
תרבות-ישראל הם ניגוד גמור לפרפקטיביליזם, החושב שעל-ידי חינוך למשטר מסוים –
פוליטי, כלכלי, חברתי – אפשר לפתור את בעיות האדם.[3]
בקטע זה, ליבוביץ שולל בשם 'התודעה הדתית', את הערכים
היווניים של אודימוניזם ופרפקטיביליזם. הוא מכיר ב"אי-התאמה נצחית בין מהותו
של האדם לבין מציאותו", ורואה את "האדם כנועד למאבק מתמיד ולאי-הרמוניה".
אם נשתדל להבין את דברי ליבוביץ על המשיח לאור דבריו אלה
מלפני ארבעים שנה, נוכל אולי להסיק מסקנה זאת: מי שמשיחו כבר בא חוטא באודימוניזם
ובפרפקטיביליזם שהם הניגוד הגמור לתפיסה הדתית היהודית. ןאפשר אולי גם לומר: תפיסתו
של ליבוביץ, שלפיה המשיח לעולם עתיד להופיע, באה לשלול את האודימוניזם
והפרפקטיביליזם, הווה אומר היא תפיסה אנטי-יוונית ביסודה, והיא מבטאת את התודעה
הדתית היהודית.[4]
ד
המגמה האנטי-פרפקטיביליסטית בולטת גם במאמר החשוב ביותר
של ליבוביץ, "מצוות מעשיות". שם הוא כותב, למשל:
ההלכה כגילוי דתי אנטי-אשלייתי איננה משעשעת את האדם
בחזון של מגמה שהוא יכול להשיגה... ההכרה שהתפקיד הדתי המוטל על האדם הוא אין-סופי,
ושלעולם אין האדם מגיע לתכלית – זוהי האמונה הדתית המתגלמת... [ב]עשיית המצוות...
לסינג אמר שאילו נתן לו אלהים את הברירה בין האמת הצרופה
ובין החיפוש הנצחי אחרי האמת – היה בוחר באחרון, 'כי האמת הצרופה היא לאלהים
לבדו'... כיוצא בזה... החתירה הנצחית לקראת המטרה הדתית על-ידי המעשה הדתי המתמיד –
זהו סוף-דברה של התורה בשביל האדם.[5]
המלים "לעולם אין האדם מגיע לתכלית" מזכירות את המשפט:
"המשיח לעולם יבוא". בשביל היוונים, והנוצרים בעקבותם,[6]המשיח בהחלט יכול לבוא בפועל. אפלטון יכול היה לקוות להתהוות
המדינה האידיאלית. לעומת זאת, היהודי הדתי עובד את ה' בעולם כמות-שהוא, ללא אשליות
על אושר אידיאלי או שלמות אידיאלית. להיות אדם דתי, מטעים ליבוביץ, הוא לחיות בעולם
המצוי, ולשאוף אל הרצוי שלא ניתן להשיגו לעולם, או במלים אחרות, לעבוד את ה' בעולם
המצוי ולשאוף אל ימות המשיח שלא ניתן להשיגם לעולם.
ואם נשאל את ליבוביץ מדוע נתנבאו הנביאים על אודות המשיח,
אם לאמיתו של דבר המשיח לא יבוא בפועל, הוא בוודאי יענה לנו בדברי בעלי התוספות:
"אין הנביא מתנבא אלא מה שראוי להיות" (יבמות נ ע"א, ד"ה תדע שהרי).[7]
ה
כלום יש תפיסת משיח יוונית? אכן, תפיסתו של הרמב"ם היא
יוונית, והיא כרוכה באמונה (הגם שמפוכחת) באודימוניזם ובפרפקטיביליזם. בפירושו
לסנהדרין, הקדמה לפרק חלק, הרמב"ם טוען, כי ימות המשיח עשויים להימשך אלפי שנים.
כהוכחה לכך, הוא מצטט את "החכמים" (אל-חֻכְמא) האומרים ש"הקיבוץ המעולה (אל-ג'מע
אל-פאצ'ל), כאשר הוא מתקבץ, מעט הוא שיתפרד". המקור לציטטה זו המיוחסת ל"חכמים"
אינו חכמי התלמוד, אלא אפלטון (ספר המדינה, ח, 546א). כלומר, הרמב"ם מפרש את תפיסת
המשיח על-פי התפיסה האפלטונית של המדינה המעולה.[8]
לולא דמסתפינא, הייתי אומר, כי תפיסת המשיח של ליבוביץ
היא ביקורת עברית על תפיסתו היוונית של הרמב"ם.
ו
נסכם את תפיסת המשיח האנטי-יוונית של ליבוביץ כפי שהתבררה
בדיוננו. התורה, בניגוד לפרפקטיביליזם היווני, מצווה על האדם להתמודד לנצח עם
המציאות הבלתי-שלמה, ללא אשליות. משיח יווני יכול לבוא. משיח נוצרי בא. משיח יהודי
לעולם יבוא.
[1]'אמונה, היסטוריה וערכים', ירושלים, תשמ"ב, עמ' 37.
[2]מהדורת ד' לסקר, רמת-גן, תש"ן, הצעה, עמ' 37, פרק ח, עמ' 77.
[3]'תורה ומצוות בזמן הזה', תל-אביב, תשי"ד, עמ' 50 - 51; 'יהדות,
עם יהודי ומדינת ישראל', ירושלים, תשל"ה, עמ' 81.
[4]בשיחה שלאחר ההרצאה, ליבוביץ אמר לי שהוא מסתייג מן השימוש שלי
במונח 'אנטי-יווני'. הוא הסביר, כי להערכתו לא כל היוונים דגלו בפרפקטיביליזם,
ואפילו אפלטון שדגל בו ב'ספר המדינה', נסוג ממנו ב'ספר החוקים'. איני סבור, כמובן,
שכל היוונים דגלו בפרפקטיביליזם ובאודימוניזם, אבל 'ארטי' ו'אודימוניה' אינם מושגים
עבריים אלא מושגים יווניים מובהקים. באומרי שתפיסתו של ליבוביץ היא
'אנטי-יוונית', אין בכוונתי לומר יותר, וגם לא פחות, ממה שכתבתי במפורש: היא "באה
לשלול את האודימוניזם והפרפקטיביליזם".
[5]'תורה ומצוות בזמן הזה', עמ' 25 – 26; 'יהדות, עם יהודי ומדינת
ישראל', עמ' 24, 35 – 36.
[6]לדעת ליבוביץ הנצרות היא "דת יוונית". ראה 'יהדות, עם יהודי
ומדינת ישראל', עמ' 329; והשווה דבריו באנציקלופדיה העברית, ערך "ישו", כרך כ', עמ'
412, 422.
[7]השווה 'אמונה, היסטוריה וערכים', עמ' 122 – 123; 'הערות לפרשיות
השבוע', ירושלים, תשמ"ח, עמ' 121, 127.
[8]ראה מאמרי "על אבן רשד, הרמב"ם והמדינה המעולה", בתוך 'עיונים
בסוגיות פילוסופיות לכבוד שלמה פינס בהגיעו לגבורות', האקדמיה הלאומית הישראלית
למדעים, ירושלים, תשנ"ב, עמ' 22 – 24. במאמרו "המשיח והגאולה במשנתו של הרמב"ם"
('אמונה, היסטוריה וערכים', עמ' 89 – 101), ליבוביץ אמנם משתדל לפרש את תורת המשיח
של הרמב"ם בדרך אנטי-פרפקטיביליסטית. אולם בכתביו המוקדמים, הוא ידע להסתייג ממושג
ה'שלמות' האריסטוטלי של הרמב"ם. הוא כתב, למשל, ב'תורה ומצוות בזמן הזה': יש
[בעמדתי] משום הסתייגות נמרצת מעמדתו של הרמב"ם, הקובע כשלמות הדתית" וכו' (עמ'
14). כשהתפרסמו הדברים שנית כעבור כעשרים שנה ב'יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל', הוא
כבר הרגיש צורך למתן אותם: "יש [בעמדתי] משום הסתייגות מעמדתו של הרמב"ם, אך אין
[בה] משום ניגוד לה" (עמ' 19).