סיכום:
המציאות של העם היהודי ושל החברה היהודית
בדורות האחרונים היא מציאות אשר החשיבה של ההלכה המגובשת במסורת ההיסטורית של
היהדות לא צפתה אותה ואין היא טוענת עליה מאומה. בדומה לבעיות המדיניות והכלכליות
של ימינו, גם בעיית מקומה של האשה בחיים החברתיים, הכלכליים והתרבותיים שלנו היא
מן הדברים אשר הקביעות ההלכתיות שבידינו אינן תופסות לגביהן היום, משום שאין הן
מתייחסות כלל למציאות שלנו.כל הבעיות החברתיות, הכלכליות והמדיניות שלנו היום
מחייבות - דווקא מבחינת הציבור המקבל עליו אורח-חיים עפ"י התורה ומצוותיה -
חקיקה הלכתית מחודשת, מבחינת הבנת ההנחות שביסודם של פסקי-הלכה, המטא-הלכה, ואין
הן ניתנות לפתרון ע"י הסמכה להלכה המגובשת - שאינה דנה בהן
כלל.
הנושא המכונה "האשה
ביהדות" הוא ענין חיוני ליהדות היום, יותר מכל הבעיות המדיניות של העם
ומדינתו. ההימנעות מטיפול רציני בו מסכנת את המשך קיומה של יהדות התורה והמצוות בעולמנו.
יש רבים, וביניהם נשים דתיות,
שתופסים את הבעיה מבחינת המערכת של מצוות-עשה שחלות על הגבר ולא על האשה (הדוגמות
הפופולאריות בדיונים אלה הן מצוות ציצית ותפילין או מצות סוכה וכד'), ויש רואים
בפטור האשה מהן משום השפלה או קיפוח - ועכ"פ משום הנמכת קומתה של האשה
במציאות הדתית, מעין הרחקת האשה מעבודת ה'. תפיסה זו מוטעית מעיקרה : המצוות הללו
אינן מעשים שיש להם משמעות מצד עצמם, שבגללה הם מוטלים כחיובים על הגבר, אלא כל
משמעותם אינה נובעת אלא מזה שהתורה קבעה אותם לחיובים למי שהיא מחייבת במעשים אלה
; אלמלא חיוב זה היו חסרי משמעות. לשון אחר : המעשים הללו אינם עבודת ה' אלא במידה
שהתורה מחייבת את האדם בהם. נמצא, שאם אדם שלא חוייב בהם מקיימם מרצונו-הוא - אין בזה כלל משום עבודת ה' אלא
רק מעין ספורט. אילו היו ציצית ותפילין וסוכה וכו' מעשים בעלי משמעות ערכית מצד
עצמם, היה במניעתם מן האשה משום קיפוחה. מאחר שאין היא מצווה עליהם, יהיה קיומם
ע"י נשים עפ"י החלטתן-הן - אפילו שכוונתן הכנה היא לשם-שמים, ואפילו אם
יחליט על כך הציבור הדתי כולו - מעשה חסר טעם מבחינה דתית, ולא יהיה בזה משום
קירוב האשה לחיי התורה. משל למה הדבר דומה ? - לאיסורים המוטלים על הכהנים בלבד
ולא על הישראלים (כגון האיסורים להיטמא למת או לשאת גרושה), שאין ישראלים מורחקים
בזה מעבודת ה' יותר מן הכהנים ; ואם ישראלים "יתנדבו" לקבל גם עליהם את
איסורי הכהנים, לא תהיה להם בזה שום תוספת של יראת-ה' או אהבת-ה' או עבודת-ה', אלא
מעשה ריק לגמרי.
שונה לחלוטין מכל זה הוא
עניין תלמוד-תורה. אמנם גם הוא
מצות-עשה, ומן החשובות שבמצוות-עשה, אולם לאחר דיונים שהיו בענין זה בהיסטוריה של
עולם-ההלכה נקבע בהלכה המקובלת שנשים פטורות ממצוה זו - וזהו משגה חמור ואסון גדול
של היהדות ההיסטורית. כי תלמוד-תורה – נוסף
על משמעותו כקיום מצוה - עושה את האדם היהודי שותף למורשת התרבות של היהדות
ובתכניה הרוחניים; כמעט ניתן לומר-עושה אותו שותף להשראת שכינה בעם ישראל. הרחקת
תלמוד-תורה מן האשה איננה שיחרורה מחובה (כמו שיחרורה מכמה מצוות אחרות) אלא הוא
שלילת זכות יסודית ממנה: "יהודיותה" נעשית נחותה לעומת זו של הגבר. זהו
פרי תפיסה שהיתה מושכל ראשון בכל התרבויות עד לסוף דורנו ממש - שתרבות-הרוח היא
ענין גברי ולא ענין אנושי-כללי. גם ההלכה המקובלת, הקובעת לאשה רמה גבוהה מאד
כיצור אנושי (הרבה יותר גבוהה מאשר, למשל, בעולם היווני הקלאסי) ומתייחסת בהערכה
רבה מאד לפונקציות שלה במסגרת הקיומית של חיי האדם, בבית ובמשפחה - אינה קובעת לה
מעמד של שותפות בקיום חיי-הרוח. דבר זה משותף ליהדות ולתרבויות ההיסטוריות
הלא-יהודיות, ואף לתרבות המודרנית החילונית עד לסף דורנו כמעט : רק במאה ה19-
הותקנו בעולם המערבי הנאור בתי-ספר תיכונים לבנות, ועד סוף המאה ה19- לא היתה
דריסת-רגל לנשים במציאות
האקדמית.
מצב זה לגבי היהדות ודת ישראל
אין לשאתו עוד בעולמנו היהודי היום. אותו ציבור יהודי דתי, אשר אליו מכוונים
הדברים האלה ושהוא המסגרת הקיומית שלנו, משתייך לחברה שתרבותה היא תרבות גברים
נשים יחד, וזוהי צורת קיומנו היהודית. לפיכך נעשות הרחקת האשה מתלמוד-תורה היום
דבר המוציא את היהדות מכלל המציאות הרוחנית המשותפת ליהודים וליהודיות, ודבר זה עשוי
להחריב את החברה היהודית הדתית שלנו. צעד נכון בכיוון של תיקון מצב זה הוא הנסיון
להקמת "בית-מדרש לנשים", וכמוהו כבר קיים באמריקה במסגרת
הישיבה-יוניברסיטי, ומעין זה בישראל בצורת ה"אולפנות". אולם המטרה חייבת
להיות - בית-המדרש ליהודים וליהודיות יחד. אשר לטענה שנשים אינן מתכוונות או אינן
יכולות להתמסר לתלמוד-תורה במידה הראויה - יש לקבוע שאף הרוב המכריע של הגברים
החייבים בתלמוד-תורה מבחינת ההלכה אינם מתמסרים לו, גם אם הם נמנים על הציבור
המוחזק דתי. העיקר הוא - שתלמוד-תורה יהיה מבחינה פוטנציאלית נחלת הציבור הדתי
כולו, חובתם וזכותם של גברים ונשים גם יחד.
והוא-הדין במעמדה של האשה
עפ"י ההלכה במציאות הציבורית-מדינית. האיסורים על מינוי נשים לפונקציות של
ממשל, של מינהל, של צבא, ובייחוד של משפט, משקפות מציאות חברתית-תרבותית שהיתה
מקובלת בכל התרבויות ושנחשבה לטבעית,
ז.א. כמתחייבת מטבע האשה ולא כמה שנקבע ע"י חקיקה וניתן לשינוי ע"י
חקיקה. זו היתה התפיסה שעולם החיים הציבוריים והמדיניים הוא מטבעו עולם גברי בלבד
ושאין להעלות על הדעת שיהיה בו חלק לנשים. הלא גם במדינות העולם המודרני הנאור -
החילוני - לא היתה עד המאה ה20- אשה שופטת או אשה חברת-פרלמנט ואצ"ל שר
בממשלה. עצם הרעיון הזה נחשב כמטורף גם בין משכילים ו"מתקדמים". אפילו
זכות-בחירה לא הוענקה לנשים באירופה ובאמריקה אלא אחרי מלחמת-העולם הראשונה, ז. א.
בס"ה לפני לא יותר משני דורות! הקביעות ההלכתיות ביהדות בענין מניעת האשה
מתפקידים ציבוריים יותר משהן אומרות מה צריך
להיות הן מתייחסות למה שהיה קיים בפועל. אין זה מקרה שהרבה מן הדינים
בענין זה מנוסחים בלשון "אין דרכה של אשה ל . . ." או "אין כבודה
של אשה ל . . .", כגון לשבת בבית-משפט, להיות "פרנסה על הציבור"
(ז. א. להיות מנהלת או ממונה או נבחרת לתפקיד של שלטון או מינהל),
ועוד.
המצב הזה נשתנה לחלוטין. היום
גם החברה הדתית שלנו שייכת לעולם
שכל ענייני המדינה והציבור בו משותפים לגברים ולנשים, ו"דרכה של אשה"
היום הוא להיות שותפת בהם. לכן לא תוכל החברה היהודית הדתית להוסיף להתקיים אם מטעמים
פסודו-דתיים נוסיף לשלול מן האשה את הזכויות המגיעות לה במסגרת קיומית זו. זאת היא
נקודה שבה אנחנו - המתכוונים לקיים את התורה - לא נוכל לקבל עלינו את הקביעה
ההלכתית של אבותינו, המתייחסת למציאות חברתית שאינה שלנו.
מכאן גם מסקנות לגבי הנוהג
החברתי והנימוסים החברתיים. ציבור דתי, יהודים ויהודיות, המקבל עליו את המשימה של
קיום התורה בימינו, חייב להבחין בין התייחסות ל"עול תורה ומצוות" בחינת
קבלת דרישות מוחלטות המשקפות קבלת "עול מלכות-שמים" ולא הסתגלות לנתונים
וגורמים טבעיים או חברתיים, לבין התייחסות למה שמשקף דווקא תנאים נתונים ואף מותנה
בהם ; לשון אחר : בין חיובים ואיסורים לכתחילה ובין חיובים ואיסורים בדיעבד. לסוג
הראשון שייכים דיני עריות, טהרת משפחה וכד' ; לסוג השני- כל המתייחס למושג הגדול
והרחב "צניעות", ויש לו השלכות על הלבוש (מהו "כלי גבר"
ו"כלי אשה"?), על החינוך המעורב (=בנים בנות) ואף על השירות הצבאי ועל
ההתמחות במקצועות השונים, וכד'.
כל האמור לעיל מחייב הכרעות
עפ"י שיקול-הדעת - שיקול דעתנו,
ולא עפ"י הכלל "נתי ספר ונחזי", משום ששום ספר בעבר לא יכול היה
לדון בו ולא דן בו.
