ב"הצופה" (ב' אייר תשל"ז) נתפרסם ראיון עם פרופ' נתן שלזינגר בכותרת : "נסיונותיו של יהודי מאמין". הפילוסוף היהודי הזה משתית את אמונתו הדתית על עובדת ההתגלות הנסית של האל במציאות הטבעית היסטורית.

 

 

    המכיר את האל מבחינת מה שנראה לו כאינטרוונציה אלהית במהלך הטבע או ההיסטוריה הוא בעל "אמונה-שלא-לשמה" : אדם שהאמונה באלהים מבחינת אלהותו זרה לו. לעומתו ניצב בעל "האמונה-לשמה", אמונה שאינה מותנית באירועי הטבע או ההיסטוריה ולא במעורבות האל ("נסים") במהלכם התקין ("עולם כמנהגו"). בסידור-התפילה נאמר : "אתה הוא עד שלא נברא העולם, ואתה הוא משנברא העולם" - אלהותו של האל היא בו בעצמו ולא ביחסו לעולם, שמציאותו וכל אירועיו הם קונטינגנטיים ואינם מוסיפים כלום על אלהותו של האל. כיוצא-בו : "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא" - על מה מלך ? הוה אומר : מלכותו היא במהותו, ואינה זקוקה לעולם או להיסטוריה ; האל הוא המלך, גם באין עולם שעליו הוא מולך ובאין היסטוריה שבה מתגלמת מלכותו.

    האמונה הזאת באל ובמלכותו שאינה מותנית בעולם ובהיסטוריה - רק היא עשויה להביא את המאמין להכרת חובתו לעבוד את האל ללא תנאי, משום ש"הוא לבדו הראוי לעבוד אותו" ; ורק החלטה זו לקבלת עול מלכות שמים מסוגלת לעמוד בכל הנסיונות שבהם עשוי להתנסות האדם מחמת טבע המציאות או מהלך ההיסטוריה. ואילו תלות הכרת האל במה שנתפס בהתגלותו בטבע או בהיסטוריה עושה אותה ל"אהבה-התלויה-בדבר", וסופה להתערער - ואכן מעיד פרופ' שלזינגר על עצמו שהיא עשויה להתערער בו.

    יתר-על-כן: האמונה באל מבחינת "מעורבותו בעולם" (בטבע או בהיסטוריה) אין בה כלל משום הבאת האדם להחלטה לעבוד את האל שאותו הכיר מן הבחינה הזאת בלבד. אף אם יאמין האדם באמונה שלמה בנסים שנעשו, ואפילו אם ישיג עדות נוטאריונית על בריאת העולם ברצון האל, על הוציאו את אבותיו ממצרים, על התגלותו לפניהם בהר-סיני ועל מתן תורה מן השמים - עדיין ייתכן שהאדם יסרב לעבוד את ה'.

    בניגוד לתפיסתם של חוקרי-דתות אתאיסטיים (ולהבדיל - פרופ' שלזינגר), הרואים את מקור האמונה הדתית בהסבר מדומה שנותן האדם לתופעות-טבע לא-מובנות לו או למאורעות היסטוריים מופלאים, ידעו חז"ל את האמת הפסיכולוגית הגדולה שייתכן שאדם יכיר את האל מבחינת מעשיו - ויסרב לעבוד אותו. דווקא ההיסטוריוסופיה המקראית מלמדת אותנו שבמאורעות שבהם כאילו נראית-בעליל "אצבע אלהים" אין משום הבאת האדם לאמונה באלהים ולעבודת אלהים. הדור שראה אותות ומופתים במצרים ועל הים, שנתגלתה לו שכינ-- לא האמין ; מי ששמע "לא תעשה לך פסל . . . ", מפי הגבורה בקולות וברקים והר עשן --עשה את העגל ארבעים יום לאחר שראה מראות אלהים ; נביאים שעמדו לישראל, שהשכינה דיברה מגרונם ושנבואותיהם נתקיימו - לא הצליחו להחזיר למוטב אפילו נפש אחת. לעומתם דבקו המונים - גברים ונשים, ואף ילדים - בה' ובתורתו ומסרו נפשם עליהם, ואלה היו דורות שמעולם לא נתגלתה להם שכינה ולא עמדו להם נביאים, ולא נעשו להם נסים, והם אף לא נושעו - והם האמינו! ואל יטען אדם שהללו האמינו משום הנסים שנעשו לאבותיהם ; כבר אמר הרמב"ם : "כל הנסים אין אמיתתם ברורה אלא אצל מי שראה אותם, אבל לעתיד יהיה זכרונם סיפור, ואפשר יהיה להכחישם" - על-אחת-כמה-וכמה אם גם "אצל מי שראה אותם" לא היתה "אמיתתם ברורה" !

    סוף דבר נמצא, שאין קורלאציה בין המתרחש בטבע או בהיסטוריה, ואפילו אם הוא מוכר כאצבע-אלהים, ובין אמונתו של אדם באלהים ונכונותו לעבוד אותו. האמונה והעבודה הן הכרעתו והחלטתו של האדם לעבוד את ה' - וזוהי היהדות כולה.