1. למדינה אין משמעות ערכית אלא משמעות אינסטרומנטאלית בלבד. עקרון זה משותף לתפיסה הדתית (התיאוצנטרית) ולתפיסה ההומאניסטית (האנתרופוצנטרית). ראיית המדינה כערך היא מהותה של התפיסה הפאשיסטית.

המדינה כשלעצמה היא אוייב האדם, באשר היא - לפי מהותה - מנגנון של אלימות וכפיה. באשר היא אינה אלא מנגנון כזה אין היא מסוגלת להגשים "ערכים" (בכל המובנים שבהם משמש המונח "ערך"): דברים שיש בהם "ערך" אינם מושגים אלא ע"י בני-אדם ולא ע"י "המדינה" (ז. א. המנגנון השלטוני), ועל השגתם בני-אדם נאבקים ביניהם במסגרת המדינה. אין - ולא תיתכן - אחדות-דעים בין בני-אדם על "ערכים"; לפיכך משמשת המדינה זירת מאבקים פנימיים.

הטעם בקיומה של מדינה וההצדקה לקיומה אינו אלא הצורך בה. "צורך" זה קיים בשני מישורים ; קיומו של הפרט ("אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו") ; עצמאותו של 'העם". כל כוח וכל שלטון שבידי המדינה מעבר לסיפוק הצרכים ההכרחיים הוא עריצות, מאחר שכל שלטון (בכל משטר) הופך מיד מאמצעי לתכלית ומנוצל ע"י השליטים (בכל משטר שאפשר להעלותו על הדעת) לקיום שלטונם, מהותה של דמוקרטיה - צימצום סמכותו של השלטון עד למינימום ההכרחי לסיפוק הצרכים ההכרחיים ; לשון אחר - דמוקרטיה היא הגנת האדם מפני ממשלת מדינתו.

2. "עם" איננו ישות טבעית נתונה אלא ישות תודעתית. לפיכך איד קריטריונים של "עם" שכוחם יפה לגבי כל החטיבות הקיימות במציאות ההיסטורית (בעבר או בהווה) כ"עמים". אין סימני-היכר משותפים ל"עמים" - מוצא ביולוגי, טריטוריה, לשון, דת, מסגרת ממלכתית, אורח-חיים, מסורת וכד' : השו' "העם" השוודי, "העם" הגרמני, "העם" האמריקני, "העם" ההודי, "העם" היווני (הקלאסי), "העם" הערבי, "העם" היהודי' כל עם מוגדר ע"י אלמנטים מסויימים של מציאותו ושל תודעתו. לעתים - ע"י אלמנטים ספציפיים לו, שאינם נכללים בהגדרתו של עם אחר. לפיכך אין הפונקציה של המדינה לגבי "העם" שווה בכל העמים. אין מובן למונחים "עם נורמאלי" או "מדינה נורמאלית" ; כל "עם" הוא הנורמה של עצמו. והוא-הדין לגבי צורת מדינתו.

3. שני המישורים של הצרכים שאותם מספקת המדינה (ר' לעיל, סעיף 1) אינם למעשה אלא אחד , אם קיימת תודעה לאומית, נעשה קיום העם גם הוא צורך הפרט הרואה עצמו בן העם ההוא. נמצא, שבסיס קיומה והצדקת קיומה של המדינה הם אנתרופוצנטריים - היא קיימת למען האדם, והיא מודרכת ומוכוונת ע"י צרכים ואינטרסים וסיפוקיהם. אלא שנחלקו הדעות מה הוא האינטרס האנושי העליון : מבחינת התפיסה ההומאניסטית הוא מתגלם ב"זכויות האדם" (ר' הכרזת העצמאות של ארה"ב) ; מבחינת התפיסה הפאשיסטית (המודעת או - לעתים - לא-מודעת) הוא מתגלם במנגנון השלטוני שהאדם מקימו - במדינה ; מבחינת התפיסה הדתית - הוא עבודת ה' (ר' להלן, סעיף 5).

4. העם היהודי ההיסטורי - כחטיבה ששמרה על רציפות קיומה ועל זהותה עם עצמה בכל גילגוליה במרוצת הדורות - לא היה מוגדר כחטיבה לאומית לא מבחינה גזעית, לא מבחינה טריטוריאלית, לא מבחינה לשונית ולא מבחינת מסגרת מדינית : כל זמן שעצם קיומו של עם יהודי לא היה בעייתי - לא ליהודים ולא לגויים - לא היו רציפות קיומו וזהותו עם עצמו מוגדרות אלא ביהדותו. זו התגלמה, מבחינה אמפירית, בתורה ובמצוות, שהסיסטמטיזציה שלהן היא ההלכה. לפי הגדרה זו העם היהודי הוא קבוצת בני-אדם שעליהם חל חיוב שמירת תורה ומצוות ; ההלכה קובעת על מי חל חיוב זה - אם מלידה (ואין החיוב פוקע אם יהודי ממאן לעמוד בו), אם מהצטרפות-מרצון לעם היהודי ע"י קבלת עול תורה ומצוות.

5. משמעותה של פרוגרמת-החיים לפרט ולכלל עפ"י ההלכה אינה אנתרופוצנטרית אלא תיאוצנטרית (ר' הסימן הראשון של שו"ע או"ח : "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו"). אין היא מכירה את זכויות האדם אלא את חובות האדם לאלהיו. גם כל מערך המצוות שבין אדם לחברו - ובכללן אלו שבין אדם לחברה, לאומה ולמדינה - נקבע מן האספקט הזה' המציאות האנושית - הן של הפרט והן של הקולקטיב - נדונה בה לא מבחינת עצמה אלא מבחינת עבודת ה', ומה שנראה מבחינת הגישות האנתרופוצנטריות כתכלית של המדינה ושל הפונקציות שלה - האדם וצרכיו והאינטרסים שלו - נראה מבחינה דתית כאמצעים בלבד. מכאן מתחייבת גישה ביקורתית עקרונית למדינה, גם כשקיומה של זו מוכר כהכרח. הקונפליקט בין הדת - במשמעה של יהדות התורה והמצוות - ובין המדינה הוא מהותי הן לדת והן למדינה. כל מדינה - גם מדינת העם היהודי במציאות הריאלית, של העבר, של ההווה ושל העתיד, להבדיל מן המדינה המשיחית-אוטופית - היא בהכרח חילונית באשר היא מדינה. מעולם לא היתה לעם ישראל "מדינה עפ"י התורה"; היו לו בתקופות שונות מדינות שבהן לחמו שומרי התורה למען התורה, בצורות שונות של מלחמה - החל במאבק רוחני-חינוכי וכלה במלחמות-אזרחים עקובות מדם. הן בתקופת המקרא והן בתקופת בית שני היה תכנן העיקרי של תולדות המדינות של עם ישראל - המאבק בין הדת ובין המנגנון המדיני, אפילו כשמנגנון זה קם בהשראת התורה, משמעותן הדתית העצומה של מלכויות-ישראל ההיסטוריות היא שהן שימשו זירות למאבקים למען התורה והמצוות - קל-וחומר למדינת ישראל של ימינו, שלא קמה מכוח דחף דתי אלא מכוח לאומניות חילונית בעם היהודי, ולפיכך הצגתה כסימביוזה מדינית-דתית היא אבסורדית.

6. הצמד "דתי-לאומי" הוא משולש בעל ארבע צלעות, אם אין מזייפים את המשמעות של אחד משני המונחים האלה או אף של שניהם: או ש"לאומי" נעקר ממובנו החילוני המובהק, הרווח לפחות מימי המהפכה הצרפתית, וניתן לו מובן המכוון ל"אומה הישראלית" במשמעותה המסורתית - במקרה זה הוא זהה עם "דתי", והוא מיותר ; או ש"דתי" נעקר ממשמעו כציון עולמה של התורה ומשמש ציון לאביזר של החיים הלאומיים-מדיניים - במקרה זה הוא חסר ערך.

בעיית "המדינה והדת" - שהיא לאמיתו-של-דבר בעיית מהות עתידם של העם היהודי והיהדות - אינה נדונה במציאות הרשמית של מדינת ישראל אלא בצורת התכתשויות אדמיניסטרטיביות ומשפטיות בין השותפים במנגנון המינהלי והשיפוטי של המדינה. שני סולמות-הערכים הגדולים, הדתי וההומאניסטי, שהמאבק הגלוי ביניהם הוא התנאי לאפשרות של עיצוב דמות האדם והחברה, אינם מיוצגים ע"י שני מחנות לוחמים למען ערכים אלה. המחנה "הדתי" אינו מתכוון לשם התורה, והמחנה "החילוני" אינו מתכוון לשם האדם: שניהם מתכוונים לשם המדינה ; הבולמוס הלאומני המשותף להם גורם שהמדינה - שאינה אלא קליפה לתוך ערכי, באה במקום התוך עצמו. נמצא בסיס לניהול המדינה ע"י קואליציה קלריקלית-אתיאיסטית ללא תלות בתכנה של המציאות המדינית: מוסכם שהמדינה תהיה חילונית, אלא שתהיה מוצגת כדתית. הסכם זה יש בו, מבחינה דתית, משום חילול-השם, בזיון התורה והרס הדת ; מבחינה הומאניסטית - משום השחתת החיים החברתיים ; מבחינת כל אדם בעל נפש - משום השחתת העם ע"י שקר וצביעות.

על פרוגרמת הפרדת מהמדינה כפרוגרמה דתית כבר נאמר בשעתו (ר' המאמר "הפרדת הדת והמדינה") , "הדרישה להפרדת הדת מהמדינה החילונית הקיימת נובעת מן הצורך הדתי החיוני של מניעת הפיכת הדת לאמצעי-עזר לסיפוק צרכים פוליטיים-חברתיים, מניעת הפיכת הדת למשרד ממשלתי של רשות חילונית, לפונקציה של ביורוקרטיה ואדמיניסטרציה ממלכתית, "המחזיקה" את הדת ואת המוסדות הדתיים לא מטעמים דתיים אלא מתוך אינטרסים שלטוניים. [ הערה שהוסיף ליבוביץ' בספרו יע"מ משנת 1975: "היום, לאחר מותו של בן-גוריון, מותר לצטט את דבריו בשיחה פרטית עמי (בשנות ה50) כלשונם: 'אתה דורש את הפרדת הדת והמדינה כדי שהדת תשוב להיות גורם עצמאי אשר השלטון המדיני יצטרך להתמודד עמו. אני שולל הפרדה זו - אני רוצה שהמדינה תחזיק את הדת בידה.' " ] שם גם ניתן תיאור של העיוות, הכיעור והשחיתות הנגרמים ע"י קיומה של "דת מטעם שלטון לא-דתי" ושל ההרס הנגרם עי"כ לחינוך הדתי הן של הנוער והן של הציבור.

הדברים שנכתבו לפני יותר מ10- שנים (בוויכוח על הפרדת הדת והמדינה שהתנהל על דפי כה"ע "בטרם" ב1959/60-) נתאמתו בינתיים במידה מחרידה. דת ישראל אינה קיימת במדינה ובעם כגורם רוחני וככוח ציבורי עצמאי, אלא כאחד מענפי המנגנון של הרשות החילונית. בה בשעה שההבנה לדרישת הפרדת הדת מן המדינה כדרישה דתית הולכת וגוברת בחוגי יהודים שומרי תורה, מוסיף המימסד הדתי (הרבנות והמפלגות הדתיות) להיאחז בשיפולי גלימת השלטון החילוני, ותמורת הזכות להיות מוכר כשותף בשלטון זה הוא מוסיף לחפות על ההשפלות והבזיונות שדת ישראל סופגת יום-יום מידי הממשל, המינהל והמשפט של השלטון שבבעלותו נמצאת דת ישראל במדינת ישראל, והוא מנצלה לתועלתו ולהנאתו - "מחזיק אותה" בחינת פילגש מוחזקת, באווירה זו של שקר וחנופה מזוייפים ומסתלפים כל המושגים. הדת אינה מופיעה במציאות המדינית והחברתית בישראל כתביעה לשינוי ערכים ולעיצוב החיים האישיים והציבוריים בהתאם לסולם-ערכים כולל ומקיף משלה, אלא היא מקפידה להופיע דווקא כחלק בלתי-נפרד של המשטר החילוני, לפעול דווקא בשמו ומכוח סמכויות שהוא מעניק לה. היא מציגה תביעות רק לגבי פרטים מסויימים במערך הכללי של החוק החילוני ושל אורח-החיים החילוני במדינה ובחברה, תביעות המנותקות מן המכלול של פרוגרמת-חיים עפ"י התורה והנראות מוזרות, לא-הגיוניות ולא-מוצדקות על רקעה של המסכת הכללית של החיים החילוניים. לרובו של העם תביעות אלו אינן מובנות, ואינן יכולות להיות מובנות, כשהן מוצגות במסגרת החוקים וההוראות של משטר חילוני, ולפיכך אינן מעוררות אלא לעג ורוגז. צורת הופעתה של הדת במציאות המדינית והחברתית בישראל משווה לה דימוי של הפרעות קטנוניות, של מכשולים ושל עקיצות במהלך החיים "הנורמאליים" - ו. א. החילוניים - ולא של פרוגרמת-חיים אלטרנטיבית. לפיכך היא גם שנואה וגם בזויה.

לאמיתו-של-דבר הדת חסרת כל כוח במדינה ובחברה וחסרת כל השפעה של ממש על עיצוב דמותן, ויחד עם זה נוצר בתודעתם של חוגים רחבים בעם הרושם של "כפיה דתית" המופעלת עליהם, "החוקים הדתיים" במדינה נחקקים ע"י רשות חילונית בצורה הנאותה לה ,(מטעמי אינטרסים שלטוניים), והם חסרים כל משמעות דתית, וברוב המקרים תכנם - הדתי מבחינה פורמאלית - נוגד את ההוראות המפורשות של ההלכה. לאמיתו-של-דבר הם מהווים כפיה ממלכתית-חילונית על הדת, ויחד עם זה הם משמשים נשק בידי בעלי מגמה אנטי-דתית לעורר רוגז, ולפעמים אף זעם, נגד הדת - ואין ספק שזוהי כוונתם של החוגים החילוניים בשלטון (בייחוד במפא"י) המתנגדים להפרדת הדת מן המדינה.

הדוגמה המובהקת ביותר למצב זה הוא ענין השבת - המוסד המרכזי של דת ישראל ושל מציאות דתית יהודית. במצב הנוכחי, כשהדת משולבת, כביכול, במדינה ומקויימת ע"י המדינה, השבת מהוללת ומתחללת בפועל ע"י המדינה. חוק השבת של המדינה הוא לאמיתו-של-דבר חוק ביטול השבת. חוק זה מכיר בזכותו של כל אדם לחלל שבת, כגון ע"י נסיעה ; והמנגנון המשטרתי והשיפוטי של המדינה הופעל לא-פעם להגנת זכותו זו נגד מי שרצה למנוע אותה ממנו - וזהו המנגנון של שלטון שהיהדות הדתית הרשמית שותפת לו בפועל ושותפת לאחריות לפעולותיו. האיסור שהרשות החילונית מטילה במקומות מסויימים (דווקא בהם ולא באחרים) על התחבורה הציבורית בשבת, אינו אלא שוחד שניתן ליהדות הדתית כדי לשמש לה כסות-עינים. איסור זה אף חסר כל משמעות דתית : אין בהלכות שבת הוראה משונה המתירה ליהודים לנסוע בשבת, אך מטילה איסור נסיעה בשבת על אוטובוסים, הצביעות שבסידור זה, שהמימסד הדתי עומד עליו, משפיל את כבוד הדת ועושה את העמדה הדתית למגוחכת.

והוא-הדין ברכבת ישראל, שלגביה קיים הסכם מפורש בין "הדתיים" ו"החילוניים" שלשם העמדת פנים של שמירת השבת לא תפעל הרכבת בשבת בנסיעות גלויות, אולם כל המלאכות שמסילת-הברזל צריכה להן (תיקוני מסלולים, תיקוני קטרים וקרונות) ייעשו דווקא בשבת. כבר אירע בזמן האחרון שהצבת גשר של מסילת-הברזל נעשתה במכוון בשבת "כדי לא להפריע את התחבורה בימות החול". השילוש הקדוש של חברי הממשלה שמן המפד"ל יצא ידי חובתו (לאחר מעשה) במחאה, אולם, כמובן, מוסיף לכהן בממשלה האחראית למעשה זה, ז. א. להיות שותפים לאחריות - מבחינה חוקית ומבחינה מוסרית גם יחד - לחילול השבת המרושע.

יש להדגיש, ששום חוק מטעמה של רשות חילונית - ויהא תכנו מה שיהא - אינו יכול להיות בעל משמעות דתית, שהרי אין הוא בא מכוחה של התורה. חוק שחקקה הכנסת - שאינה כנסיה לשם שמים - והמבוצע בידי ממשלה שאינה מכירה בסמכותה של ההלכה הוא מבחינת מהותו חוק חילוני. והוא-הדין לגבי כל מוסד מינהלי הממונה ע"י השלטון החילוני ; "שלוחו של אדם כמותו". הרבנות, הממונה ע"י הרשות החילונית בהתאם לחוק חילוני, המקבלת את משכורתה מרשות זו והפועלת במסגרת הסמכויות שרשות זו מעניקה לה - אינה מוסד תורני אלא אחד מענפי המינהל החילוני, ולהחלטותיה ופסקיה אין שום משמעות דהית. צא וראה מה היו משמעותו הדתית וערכו ההיסטורי של אליהו הנביא ביהדות, אילו היה שר-הדתות או רב ראשי מטעם איזבל ; (אין בכוונת דברים אלה לזהות את גולדה עם איזבל ולא את ד"ר ורהפטיג או את הרבנים אונטרמן ונסים עם אליהו הנביא).

אולם ביחס לשבת, שהיא (ועל כך יש לחוור פעם אחר פעם) מרכזית ויסודית לגבי דמותה של מדינה יהודית וחברה יהודית מבחינת המציאות הדתית, נחלה היהדות הדתית - בהשתלבותה במנגנון השלטוני החילוני ובהסתמכותה עליו - מפלה מחפירה לא רק בשטח הרעיוני והמוסרי, אלא גם בשטח החברתי ובמציאות הריאלית של יהודים שומרי תורה ובתנאי קיומם. בחיפוי שניתן לממשל, למינהל ולשיפוט של המשטר החילוני ע"י היהדות הדתית הממוסדת, המשתתפת בו באופן פעיל - ולפיכך אף נושאת באחריותו -, יוצר משטר זה במדינה מערך חברתי וכלכלי, שמצר את צעדיהם של יהודים שומרי תורה, מונע מהם אפשרות של עבודה במקצועות ובשירותים מסויימים, סוגר בפניהם מקורות-פרנסה ודוחק אותם לקרן-זווית של המציאות החברתית-כלכלית. מאות בתי-חרושת בכל ענפי-הייצור עובדים בשבת בהיתר ממשלתי וסגורים בפני יהודים שומרי שבת, והללו מועמדים בנסיון של העברה על דעתם ודתם ; והוא-הדין במכרות, בשירותי התחבורה - רכבת, נמלים, קווי-ספנות, שדות-תעופה, קווי-טיס, בשירותי התקשורת - רדיו וטלוויזיה. פרט למקרים בודדים של צורך קיומי (שבהם ניתן למצוא פתח היתר בהלכה) ניתנים היתרים לעבודה בשבת ומטעמים כלכליים" - ז. א. למען בצע כסף. בדומה ל"פרנסות יהודיותן שהשלטון הנכרי בימה"ב קבע ליהודים ע"י הרחקתם ממקורות-פרנסה אחרים, הולכות ונקבעות במדינת ישראל "פרנסות לשומרי שבת" - מסחר, המקצועות החפשיים, פקידות בשירותים מסויימים (לא בכולם) ; לשון אחר : הולך ומתהווה גיטו חברתי-מקצועי ליהודים דתיים. כבר קרה, שעולה מבריה"מ, אלקטרוטכנאי לפי מקצועו, שהצליח באמצעים של מסירות-נפש לעבוד במקצוע זה שנים רבות באותה מדינה ותחת אותו שלטון מבלי לחלל את השבת - נידון במדינת ישראל לאבטלה משום סירובו לעבוד בשבת.

לנוכח עובדות אלו לא נוכל להמלט מהצגת השאלה ; איזו מידה רבה יותר - מידת מצח-הנחושה של החילוניים המתאוננים על "כפיה דתית" במדינת ישראל, או מידת השפלות והקלון של המנהיגים "הדתיים" המוסיפים להיות שותפים לממשל זה.

בשעה זו, הרעיון של "השלטת התורה" במדינה אין בו ממש, והוא אף חסר מובן. אין זו בעייתה של מדינת ישראל אלא בעיית הסטרוקטורה הרוחנית-תרבותית של העם היהודי, ועכ"פ זו היא בעיה לדורות. בשעה זו המשימה המוטלת על היהדות הדתית איננה להחזיר לתורה את מעמדה השלטוני בעם ישראל, שנשבר בדורות האחרונים, אלא - כשלב ראשון של התחדשות יהדות-של-תורה - להחזיר לתורה את כבודה, שגלה ממנה בגלל עמדתה המבישה של היהדות הדתית במדינת ישראל. תנאי ראשון לכך הוא הפרדת הדת מן המדינה, לשון אחר : חילוצה של הדת משילובה במנגנון מינהלי חילוני ומשיעבודה לשלטון החילוני, והפיכתה לגורם פעיל עצמאי. הפרי המידי של ההפרדה יהיה שיפור רב באירגון הפנימי של היהדות הדתית ובהסדרת יחסיה עם מערכת-השלטון החילוני של המדינה.

היום אין צורך בהסבר נוסף למה שנאמר בשעתו (ר' המאמר "הפרדת הדת והמדינה" סעיפים א'-ב') בדבר מעמדם והרמת קרנם של המוסדות הדתיים לאחר הפרדת הדת והמדינה. הדברים נראים היום מחוייבי-ההגיון ומחוייבי-המציאות אף יותר מאשר לפני 15 שנים.

על בעיית חוקי-האישות, המוצגת היום כבעייה המרכזית של יחסי הדת והמדינה, כבר נכתבו לפני 12 שנים דברים (ר' סעיף ה' באותו מאמר) שכוחם היום יפה אפילו יותר משהיה בשעתו : (1) שמוסד הקידושין כדת משה וישראל, כשהוא מוטל מטעם השלטון החילוני כחיוב על זוגות יהודים המואסים בו, לא זו בלבד שהוא מאבד את משמעות הקדושה שבו, אלא שהוא גם מתחלל ומתבזה ונעשה חוכא ואיטלולא בעיני ציבור גדול בישראל, ועמו מתבזית דת ישראל כולו ; (2) שחוק הנישואין והגירושין הקיים, שבו נכלל חיוב זה, לא זו בלבד שאיננו מגן על טהרת משפחה בישראל אלא הופך דווקא לחוק לריבוי ממזרים, בהיותו מוטל על יהודים שהאיסור הדתי החמור של ניאוף אינו מקובל עליהם ; הוא עושה את האשה על-כרחה לאשת-איש במשמעותה ההלכתית, והיא עשויה ללדת ילדים שהם ממזרים ; (3) שהנהגת נישואין אזרחיים מטעם המדינה לזוגות המסרבים לחופה-וקידושין כדת משה וישראל תפחית את חשש הממזרות עד למינימום, משום שלרישום של "נישואים" במשרד ממשלתי בלבד לא יהיה משמעות הלכתית ; האשה תהיה "פנויה" - והעבירה על איסור בעילת פנויה אינה עושה ממזר.

קרובה לנושא הנ"ל היא בעיית "מיהו יהודי ?" - בעייה שיכלה להיווצר רק על בסיס הכללתה של הדת בתחום מרותה של מדינה חילונית, היינו עדים לבך, כיצד אינטרסים שלטוניים-קואליציוניים חולפים ומתחלפים מביאים פעם לנסיון של עקירת המשמעות ההיסטורית-מסורתית של מושג השייכות לעם היהודי ופעם לביטול נסיון זה, ז. א. : כיצד הדת נעשית קלף במשחק אינטרסים פוליטיים. אלמלא שיעבודה של הדת לסמכות ממלכתית חילונית לא היתה הבעיה קיימת ; אילו הוכרה חילוניותה-בפועל של מדינת ישראל גם מבחינה פורמאלית וחוקית, לא היתה הבעיה מתעוררת כלל, כי אין מדינה חילונית קובעת את "יהדותם" או "אי-יהדותם" של אזרחיה, ואין היא מכירה אלא ב"אזרחים" ו"לא-אזרחים", והמושג "יהודי" היה נשאר קיים על חזקתו ההיסטורית-מסורתית.

היום, לאחר 15 שנים, הגיעה השעה לבחון בחינה עקרונית את הסיסמה של "אחדות לאומית" ולא לעשותה "פרה- קדושה", וכן לדון בסכנת "פילוג העם" שעליה מתריעים הדתיים, וחוזרים עליה גם חילוניים, השוללים את הפרדת הדת והמדינה מחשש לפילוג זה. בכל ההיסטוריה האנושית, בתולדותיהם של כל העמים, של כל החברות ושל כל התרבויות, לא נמצא דבר בעל ערך (בכל המובנים שבהם משמש המושג ערך) שהושג הודות ל"אחדות לאומית"; כל דבר בעל ערך לא הושג אלא ע"י פילוגים ומאבקים פנימיים עד כדי מלחמות-אזרחים עקובות מדם. "אחדות לאומית" אינה מתקיימת אלא על רקע המגמה המשותפת לשלול שלל ולבוז בו; ערכים של ממש - בניגוד לערך הפאשיסטי של המדינה כשלעצמה - מפלגים את האומה. הדמות האישית הגדולה ביותר בתולדותיה של אנגליה היא אוליוור קרומוול, זו שבהולדותיה של ארה"ב - אברהם לינקולן שניהם - אישי מלחמות-אזרחים. ההיסטוריה של עם ישראל רצופה מאבקים פנימיים ופילוגים על רקע דתי דווקא ; בגלל הדת יצאו חלקים של העם מן העם, או הוצאו ממנו. גם היום, כנראה, נעמוד בפני ההכרעה : תוכן ערכי או מסגרת שלטונית - מה מהם עדיף ?

מאחורי מסך-עשן של פסבדו-יהדותיות של מדינת ישראל מתרחש תהליך של עקירת אפיו ההיסטורי של העם היהודי, ז. א. - של הפיכתו לעם אחר ; בן העם הזה לא יהיה מוגדר עוד ביהדותו אלא בתעודת-הזהות החתומה בידי פקיד של משרד-הפנים של מדינת ישראל. מאחר שאין קופירייט לגבי השימוש בשם "יהודי", ייתכן שגם עם זה ייקרא "יהודי" (אם כי מסתבר שבסופו-של-דבר יעדיף להקרא "ישראלי" או "עברי" אולם ברור הוא שעם זה לא יהיה ההמשך של העם היהודי ההיסטורי, כשם שאין העם היווני של ימינו המשכו ההיסטורי של העם היווני העתיק. מאחר שחלק (מיעוט) של היהודים יוסיף לקיים את ההמשכיות ההיסטורית, ייתכן שנגיע על כרחנו לפילוג לשני עמים, הנבדלים זה מזה לא רק מבחינת אי-חיתון.

מסימניו של הפילוג המתקרב והולך - גל השנאה ליהדות ולציבור שומרי התורה ההולך וגואה בקרב הציבור החילוני, שנאה שיותר משהיא ראציונאלית היא אמוציונאלית, ז. א, עמוקה ביותר היא רווחת בקרב הנוער שנתחנך חינוך לאומני-חילוני - מזה, ובקרב האינטליגנציה והאקדמאים - מזה. עקשנותה של היהדות הדתית להמשיך להתקיים מרגיז את החילוניים, באשר היא מפריעה לעיצוב האומה "הישראלית" הלא-יהודית; על כך מתוסף לעתים שלא-ביודעין - הגורם הפסיכלוגי של הזכרת עוון. הרוגז ההופך לשנאה בא לביטוי בציבור, בוויכוחים פומביים, בכנסת ובעיתונות, ואפילו בניסוחים ונימוקים של פסקי-דין של בתי-משפט בישראל. אחד הביטויים הפסולים בוויכוח זה הוא הטיעון בשם הקידמה , המוסר, ההומאניזם וזכויות-האדם, הנרמסים ברגלי ההלכה הארכאית, הברברית והמשעבדת, השקר - המודע או הלא-מודע - שבטיעון זה בולט כשהטיעון בא מפי הדוגלים ב-"אומה" וב"מדינה" כערכים המושמים מעל לאדם. אין מוסר ואין הומאניזם אלא ראיית הפרט האנושי כערך עליון וההכרה בזכותו להיות אדון לעצמו, לחייו ולמעשיו - במידה שאין הוא פוגע באותן זכויות של זולתו. הטוען לזכותה של ישות על-אנושית, "האומה" או "המדינה", לכוף על האדם להתגייס לצבא ליהרג למען ישות זו - כיצד הוא מעז לדבר בשם המוסר וההומאניזם ? מה רבה מידת ההונאה - הונאת-הזולת או ההונאה העצמית - בהתמרמרות מוסרית על ההלכה המגבילה את חירותו של אדם בענייני אישות; כשהתמרמרות זו מלווה בהכרה בזכות "המדינה" לגיסו למלחמה, לאלמן את אשתו ולייתם את ילדיו! במציאות החברתית-מדינית אין אדם יכול להיות מוסרי או הומאניסט אלא אם הוא אנארכיסט, פאציפיסט וקוסמופוליט. לאומי ופטריוט אינו מוסרי ואינו הומאניסט, באשר הוא משעבד את האדם –את האדם המוחשי - לסמכות מופשטת. בזה הוא דומה לאדם המשעבד את האדם לדת, אלא שהדתי מגביל ומצמצם את חירותו ואת זכויותיו של האדם ע"י הכרת חובתו כלפי התורה, ואילו הפטריוט הלאומי - כלפי הערכים הפאשיסטיים של ריבונות ושלטון.

לגבי ההתנגדות לאיסורי אישות של התורה (ספק אשת-איש, עגונה, גרושה לכהן, חייבת-ייבום, ממזרים) יש לציין שהיא מלווה בדרך-כלל הכרה באיסורי-אישות אחרים - אלה שמקובלים משום-מה גם בעולמם של הגויים, כגון נישואי אח ואחות, נישואי אשת-איש, ריבוי נשים וכד', אעפ"י שגם אלה מהווים צימצום חירותו של אדם בתחום חייו האינטימיים ביותר, ללא כל נימוק ראציונאלי או מוסרי. משמע, שמה שמקובל אצל הגויים כשר גם למדינת ישראל, ורק מה שיסודו ביהדות לבדה הוא פסול.

ספק גדול הוא, אם ניתן לקיים לאורך-ימים את אחדותה של אומה המפולגת מכל הבחינות הללו.

אולם מהלך ההיסטוריה בכיוון מסויים אינו מחוייב-המציאות, ואין צריך לומר שאינו מחוייב-ההגיון : הוא נקבע בהכרעותיהם ובהחלטותיהם של בני-אדם בבל דור ודור. לפיכך אין אנו יודעים אם אמנם נגזר עלינו פילוג זה לעתיד. כיום מוטל עלינו לעסוק בחיי-שעה - בבעיות דורנו, ולהשתדל לפתוח פתח להתפתחויות אפשריות אחרות, הרצויות לנו יותר. הפרדת הדת והמדינה יהיה בה הן משום טיהור האווירה והן משום הכשרת הקרקע לאפשרויות כאלה.

דומה, שמכל העניינים הכרוכים בהפרדת הדת והמדינה בעיית הנהגת "נישואין אזרחיים" - וכמובן גם גירושין אזרחיים המוכרים מטעם חוק המדינה - היא המסעירה ביותר את הציבור הדתי. נוסף על החשש לריבוי מקרי ממזרות ואיסורי-חיתון דתיים בעקבות הסדר חוקי חילוני של יחסי-אישות, יש הרואים בכפיית קיום המצוות על יהודים חובה דתית, הן מבחינת ההלכה, הן מבחינת האמונה ש"כל ישראל ערבים זה לזה", לפיכך יש להסביר הסברה נוספת את העמדה הנקוטה כאן.

ההלכה אינה מכירה נישואין אלא על בסיס של קידושין כדת משה וישראל ; מוסד של "נישואין אזרחיים" אינו מוכר. יש בספרות ההלכה דיונים בשאלת משמעותם ההלכתית של חיי-אישות קבועים ללא קידושין, ועל משמעותם של רישום נישואין בין יהודים במשרדים ממשלתיים בהתאם לחוקי-נישואין חילוניים של מדינות אומות-העולם. בענין זה נחלקו דעות הפוסקים : יש מהם - כנראה רובם - שאינם רואים בכל אלה נישואין במשמעותם היהודית, ויש המחמירים וחוששים שיש בכך עכ"פ משום ספק-קידושין, שגם הם מצריכים גט. כל הדיונים האלה התנהלו על בסיס של מציאות שבה היו קידושין (עפ"י ההלכה) הצורה הרווחת והמוסכמת בכל ציבור יהודי והמקובלת על רובד המכריע של בני הציבור, באופן שהיה מקום להעמיד זוג שחי חיי-אישות ללא קידושין על חזקת הכוונה להיות נשואים במשמעות היהודית של מונח זה. מעולם לא נידונה בהלכה בעיית מדינה יהודית המכירה צורה חוקית של נישואין ללא קידושין ובעיית ציבור גדול של זוגות של יהודים הממאנים במפורש להיענות למצות קידושין לשם נישואין. השכל מחייב שבמקרים אלה לא ייתכן כלל לשוות לחיי-אישות אלה משמעות של נישואין במובן הדתי. מסתבר שמבחינת ההלכה אין "נישואין אזרחיים" אלה נישואין כלל, אלא רק מתן של גושפנקא חוקית מטעם רשות חילונית לבעילת פנויה והסדרת היחסים החוקיים בין בני זוג זה. דבר זה חסר משמעות מבחינה דתית, משום שילד שנולד מבעילת פנויה אינו ממזר. חילול שבת הוא דבר חמור לאין-ערוך מן האיסור של בעילת פנויה, ואעפ"כ אין היהדות "הדתית" הרשמית נמנעת מלהשתתף בשלטון המעניק היתרי-עבודה בשבתות לנמלים, לשדות-התעופה, לתחבורה הממונעת ברוב חלקי הארץ וליותר מ400- מפעלי-תעשיה במדינה - היכן היא כאן אותה "ערבות" שעליה מדובר ?

"חוק הנישואין והגירושין" הקיים במדינת ישראל מטעם הרשות החילונית במסווה דתי הוא חוק לריבוי ממזרים, והוא עבירה חמורה על "לפני עיוור לא תתן מכשול". חלק גדול מאד של העם היהודי היום, במדינת ישראל ובגולה, אינו מכיר בתוקף של "לא תנאף" ואינו רואה פגם בניאוף, בזנות ובזימה, כי כל איסורי עריות הם איסורים דתיים, שאין להם ביסוס מוסרי או סוציאלי, ולפיכך אין בני-אדם מכירים בהם אם פרקו מעליהם עול תורה ומצוות. נמצא, שאם כופים על ציבור חילוני נישואין עפ"י התורה - שבהם האשה נעשית מקודשת לבעלה -- מכשילים המונים נרחבים באיסור כרת של ניאוף אשת-איש וגורמים ללידת ממזרים. כל התקלות האיומות הללו נמנעות אם החילונים נישאים ב"נישואים אזרחיים" שאין להם תוקף של קידושין (נישואים דתיים), ולכן אין האשה נעשית מקודשת לבעלה עפ"י התורה, אלא נשארת פנויה שנבעלה.

אשר לכפיית המצוות - כיצד ייתכן להתעלם מן העובדה המכרעת שהמדובר בהלכה הוא בכפיה מטעם התורה ובסמכות וכוח הבאים מן התורה, ואילו כאן במדינת ישראל הכפיה היא מטעם שלטון חילוני ובאה מכוחו ומסמכותו של שלטון זה, שאינו מכיר בסמכותה של התורה! אין חילול-השם ובזיון-תורה גדול יותר מאשר העובדה שקידושין עפ"י התורה נכפים ע"י שלטון שאינו מכיר בתורה ושאישיו עוברים בגלוי על איסורי כרת שבדיני אישות של התורה (נידה, ניאוף ועוד). כאן גלוי לכל אדם ש"חוק הנישואים והגירושים" - המוצג כדתי - אינו חוק דתי אלא חוק שנכפה על האוכלוסיה מטעמי אינטרסים קואליציוניים-שלטוניים. לפיכך טקס הקידושין עפ"י התורה, הנכפה על אוכלוסיה זה נעשה ללעג ולקלס, ויחד עמו מתבזית דת ישראל כולה.