המקבל עליו עול תורה ומצוות – האם קיבל עליו, בקבלתו זו, גם נקיטת עמדה מסוימת לגבי אותן בעיות החברה האנושית שאינן בגדר מצוות שבין אדם לחברו ואינן מחייבות אותו באופן אישי, אלא הן הרקע לחילוקי-דעות, ללבטים ולמאבקים בין גופים שאין הוא שייך להם – בין עמים, מדינות, מעמדות, תנועות, מפלגות הלוחמים ביניהם על השקפות, על זכויות על תביעות, על אינטרסים? האם היהודי שומר התורה רשאי להתייחס אל כל הבעיות האלו כהתייחס אליהן כל אדם – בהתאם למערכת ההשקפות וסולם הערכים שאותם הוא רואה כטובים ונכוחים ; או שמא התייחסות מסויימת אליהן מוכתבת לו בתוקף היותו יהודי שומר תורה ? לשון אחר (וניסוח מוחשי יותר): היש לגזור מן התורה – ז"א, לקבוע עפ"י ההלכה – עמדה מסויימת לבעיות מדיניות, חברתיות, כלכליות וכו', שלגביהן נחלקו הדעות בין הבריות ומתנגשים המעשים של יחידים ושל קיבוצים בחברה האנושית בעולם כולו ? שאלה זו ניתנת להעמקה בשני כיוונים: 1. האם מנקודת השקפה דתית יהודית יש לדרוש מן היהודי, מן העם היהודי וממדינת ישראל נקיטת עמדה מסויימת – עמדה "עפ"י התורה" או עפ"י "המוסר היהודי" – לגבי חילוקי דעות, קונפליקטים ואף מלחמות המתרחשים בעולמה של אנושות, שאין זיקת התורה ומצוותיה חלה עליה ואין העם היהודי והיהדות צד בה (ר' מלחמת וייטנאם ; אפרטהייד ; דיני אישות ואיסורי עריות וזימה [או התרתן] במדינות השונות ; וכאלה רבות) ? 2. עמוק מזה – האם קיים "מוסר יהודי" מנותק מן הזיקה לדת היהודית, ז"א לתורה ולמצוותיה המתגבשות בהלכה?

על שתי השאלות יש לענות בשלילה. שלילה זו נובעת מן ההכרעה בין שתי משמעויות שונות ומנוגדות, שבני אדם דתיים משווים למעמדם לפני ה'. הן מנוסחות ניסוח חריף ונוקב במדרש : "רשעים מתקיימים על אלוהיהם, שנא' 'ופרעה חולם והנה עומד על היאור', [שהוא אלוהיו] ; אבל צדיקים אלוהיהם מתקיים עליהם, שנא' 'והנה ה' נצב עליו' [על יעקב]". "דתיותו של פרעה" היא תפיסת האמונה והדת כאמצעים, ככלים ומכשירים לסיפוק צרכיו של האדם ולפתרון בעיותיו, בין ברמה הגשמית בין ברמה הרוחנית של קיומו (ויש להטעים כאן, שמבחינה דתית – בניגוד לבחינה אנתרופולוגית-פילוסופית מסויימת – אין סיבה להעריך את צרכיו ובעיותיו הרוחניים של האדם הערכה אחרת מאשר את צרכיו ובעיותיו הגשמיים: מן הקיבה והסכס ועד העושר והכבוד ועד לתיקון המידות, עילוי הנפש ותיקון החברה – כל אלה צרכי האדם ובעיותיו הם). דתיות זו היא "דת שלא לשמה" – במשמעותה העמוקה של "לא-לשמה" : בדתיות זו עניין מעמדו של האדם לפני ה' ("אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך" [נעילה]) נדחה מפני עניין מעמדו של האדם בעולמו. נמצא, שבעל תפיסה זו – לא את ה' הוא מתכוון לעבוד, אלא עבודת ה' היא לו אמצעי לצרכי עצמו (כיחיד או כחלק מקולקטיב) ; היא משרתת אותו גם בכך שהיא פוטרת אותו מלהתחבט בנקיטת עמדה לגבי בעיות הנובעות מערכים אנושיים גרידא ולא ממגמת עבודת ה'. זוהי הסקולאריזאציה של הדת – הפיכתה לשיטת מוסר לתיקון האדם בחברה : ראיית הדת כדרך להגשמת ערכים אנושיים, אשר גם אתיאיסט בעל נפש ומצפון שואף אליהם. זוהי הפיכת הדת להומניזם.

"דתיותו של יעקב אבינו" היא "הדת-לשמה" – תפיסת עבודת ה' לא כאמצעי להשגת תכלית אנושית, אלא כתכלית עצמה, וראיית כל הערכים האנושיים כגון אלה של מוסר, חברה וכו' – כמשועבדים לתכלית זו. מבחינה זו דת והומניזם הם תרתי דסתרי. ההלכה – שהיא עבודת ה' – איננה פרוגרמה מדינית, חברתית, כלכלית מסויימת, ואף לא שיטה אתית (תורת מידות). העמדה הדתית לגבי כל בעיה מדינית, חברתית, כלכלית וכו' איננה נקבעת לכתחילה אלא נקבעת בדיעבד. לא ייתכן לגבש עמדה דתית עקרונית לגבי בעיות אלו, אלא כל אחת מהן חייבת להיות נדונה בכל מקרה לגופו, לשעתו ולמקומו ולנסיבותיו מבחינת העמדה שיש לנקוט בה בהתאם להבנתנו את המשמעות הדתית של ההכרעה במקרה זה ואת הערך הדתי הגלום בה. כאן מותר לדבר על "אינטרס דתי", ואפילו על "אופורטוניזם דתי", לא כציונים לגנאי אלא כהנחיות לדרכו של האדם הדתי, המקדים עבודת ה' לערכים אנושיים. אולם מאחר שההכרעה בשאלה "מהו הערך הדתי או האינטרס הדתי במקרה מסויים ?" נתונה לשיקול דעתו ולשיפוט הבנתו ומצפונו של האדם, ייתכנו חילוקי-דעות בין בני אדם לגבי ההכרעה ההיא, גם אם כולם מקבלים עליהם עול תורה ומצוות ומתכוונים לשם שמים.

דוגמה בולטת ל"אופורטוניזם דתי" זה כבר מצויה ביחסם של התורה, הנביאים והחכמים לענין אנושי גדול כמלוכה. אין טעם ואין מובן בחיפוש תשובה על השאלה אם "היהדות" היא מלוכנית או רפובליקנית : "היהדות" היא דתית – היא עבודת ה' בקיום המצוות, והמשטר המדיני נידון בה בכל מקרה ומקרה מבחינת משמעותו לגבי הגשמת המשימה הדתית הזאת. כיוצא בו נמצא ביחסה של "היהדות" לעצם קיום המדינה והעצמאות הלאומית-מדינית. כבר צויין בהקשר אחר (ר' מאמר "מה בין עקרונות היהדות לערכים אוניוורסליים?") שלגבי שני הנביאים "הפוליטיים" הגדולים, ישעיהו וירמיהו, בעיה זו אינדיפרנטית מצד עצמה, ואין היא נידונה אלא מצד הענין הדתי שבה – ההכרה במלכות ה' האוניברסלית. אינטרס דתי זה הוא המחייב את שני הנביאים לנקוט עמדות שונות – ואפילו מנוגדות זו לזו – לגבי עתידה ההיסטורי של ירושלים, משום שהוטל עליהם להאבק עם תפיסות אליליות שונות בדבר מעמדה הדתי של עיר-ה', שרווחו בדורותיהם בעם. והוא הדין לגבי היחס בנבואה ובהלכה לבעיית המלחמה והשלום וכל בעיות מדיניות וחברתיות.

"המוסר היהודי" או "מוסר הנביאים" – הסיסמה הרווחת בפי המתכוונים לסקולאריזאציה של דת ישראל – הוא מושג שמשמעותו אינה ברורה כלל. מבחינה עקרונית יש לשאול, אם ניתן לשוות מובן ל"אתיקה דתית", ושמא אין אתיקה ודת אלא תרתי דסתרי : האתיקה – כביטוי לראיית האדם כערך, ומשום כך – לראיית המעמד כלפי האדם היחיד או כלפי החברה האנושית כבעיה המרכזית של האדם ; ולעומת זה הדת – כביטוי לראיית האדם כ"הבל" מצד עצמו וכחסר מותר מן הבהמה, וראיית הערך לא באדם עצמו אלא במעמדו של האדם לפני ה' [ור' שוב נעילה!]. מציאותה של מערכת של מצוות בין אדם לחברו עדיין אינה משווה לתורה משמעות אתית : תורת התנהגות עדיין אינה אתיקה. אין הקטיגוריה של שיפוט מוסרי חלה על המעשה אלא על הכוונה והמגמה של המעשה. המעשים עצמם – כולם אינדיפרנטיים מבחינת המוסר : בשני מקרים של הריגת אדם בידי אדם ייתכן שהאחד יידון כרצח שפל, והשני – כמעשה גבורה של המגן על המולדת – והכל הולך אחרי הכוונה. השיפוט על המעשה אינו נקבע עפ"י עצם המעשה אלא עפ"י כוונת העושה ; ואין צד שווה למעשהו של העושה לשם האדם ולמעשהו של העושה לשם-שמיים. על השאלה מהי הכוונה המקנה למעשה צביון מוסרי – ניתנו בתולדות החשיבה האתית שתי תשובות גדולות : (1) כפיית רצונו של האדם להכרתו את האמת של המציאות – תשובתו של סוקראטס ובסיסה של תורת-מידות, שהגיעה לשלמותה בסטואה ונתחדשה בידי שפינוזה; (2) כפיית רצונו של האדם להכרתו את חובתו, ללא תלות בטיב המציאות – תשובתו של קאנט. ואילו בקריאת שמע נאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" : לא תתורו אחרי לבבכם – זוהי שלילת העיקר הגדול של קאנט ; לא תתורו אחרי עיניכם – זוהי שלילת העיקר הגדול של סוקראטס ; הנמקת שתי השלילות – "אני ה' אלוהיכם". אף "הכלל הגדול בתורה" (לפי ר' עקיבא) אינו צו מוסרי, שהרי שוברו בצידו – "אני ה'" ; וכך משתמע גם מן "הכלל הגדול" של בן עזאי.

מכאן אנו חוזרים לתשובה השלילית על שתי השאלות שהוצגו בראש המאמר.