המציאות החברתית-תרבותית שלנו – של חברה במסגרתה של מדינה שעדיין אינה מציאות מגובשת, אלא היא הולכת ונבנית – עשויה לכוון את הדיון בבעיות החינוך אל צרכי השעה של החברה והמדינה, לפעמים עד כדי דחיקת בעיות מהותיות של החינוך, למחנכים רבים בקרבנו חינוכו של הדור הצעיר מזדהה עם הכשרתו לתפקידים הנובעים מן המציאות הזאת, והבולטים בהם – עכ"פ בתודעתם של רבים – הם הרחבתה וביסוסה של החברה הישראלית ע"י קליטת עליה, התישבות וייצור וההגנה על המדינה מפני אויביה העוטרים אותה. מכאן המקום המיוחד שענייני החלוציות והצבאיות תופסים אצלנו בחינוך, אף בחוגים שאינם להוטים דווקא אחרי חידושים סוציאליים, ובוודאי שאינם מיליטריסטיים.

*

תפקידי בסימפוזיון זה הוא הרצאת-משנה על הנושא "חינוך לחלוציות". אולם נושא זה איננו בגדר בעיה העומדת בפני עצמה: אין היא אצלנו אלא אחת הבחינות של הבעיה החינוכית הכללית, שכללנו כאן במושג "אזרחות".התיזה שלי היא: אין במציאות החינוכית חינוך לחלוציות, ולא ייתכן כלל חינוך לחלוציות. מה שמכונה בשם זה אינו חינוך אלא הכשרה לפונקציה חברתית מסויימת, שאותה אנו מחשיבים ביותר במסיבות המדיניות והחברתיות שבהן אנו מצויים בשעה זו. ההבחנה בין חינוך ובין הכשרה לפונקציה חברתית מסויימת חשובה גם לדיון בבעיה הכללית של החינוך האזרחי.

הכשרה למילוי פונקציה אינה בגדר חינוך, משום שבדרך-כלל אין היא כרוכה בעיצוב דמותו הרוחנית והנפשית של האדם. אין היא מחייבת יצירת טיפוס אנושי מסויים, ואף אינה יוצרת אותו. כל אדם באשר הוא – ניתן לאימון או לאילוף. ברשימה של תפקידים ופונקציות, שהובאה לפנינו כאן, דובר במפורש על אימון. הטעות היתה בזיהוי האימון עם החינוך;לאמיתו-של-דבר קיים בין אימון ובין חינוך יחס אנטיתיטי-כמעט. אימון – זהו מה שאפשר להקנות לאדם מבלי לחנך אותו, כגון אימון צבאי.

רק אם חלוציות היא יותר מאשר הכשרה למילוי פונקציות מסויימות שהזמן והמסיבות ג­­­­­­­­­ר­­מון, היא הופכת לבעיה חינוכית. ניתו להבחין בין שתי המשמעויות של מושג החלוציות: מצד אחד – חלוציות כתכונה שבאופי, שאפשר להגדירה באופנים שונים ושהקנייתה היא בעיה חינוכית ממש; מצד שני – חלוציות כתפקיד מסויים במסגרת תנאים מסויימים, שהקניית ההכשרה למילויין אינה אלא אימון. כרגיל משתמשים במונח "חלוציות" במובנו השני, ואף כאן לא דובר עליה אלא במובן זה; נמצא, שלא דובר כאן על חינוך כלל.

אם פונקציה זו הקרויה "חלוציות" דורשת הליכה נגד הסטיכיה, הליכה נגד הנטיות, נגד היצר-הרע, הרי היא באמת בעיה חינוכית, אבל כבעיה חינוכית אין היא ניתנת לפתרון על-ידי הכשרה מקצועית מכוונת ומחושבת לצרכים מסויימים. החלוציות לא תוכל להיות אלא גילוי-לוואי של עיצוב דמות האישיות הכללית – היא אינה דבר בפני עצמו.

עובדה היא, שהדור החלוצי שעמד לנו לא קם מתוך חינוך לחלוציות, אלא חלוציותו היתה תופעת-לוואי לדמות אנושית מסויימת, שבעיצובה פעלו הרבה גורמים, יהודיים ואנושיים-כלליים, אך לא פעלה בה כל מגמה מכוונת לחלוציות. ואילו ההישגים של חינוך שהיה מתוכנן ומחושב למטרת יצירת חלוץ היו מצומצמים ביותר.

החינוך היהודי, שהקנה תכנים בעלי משמעויות יהודיות ואנושיות כלליות, הפיק גם את השכבה החלוצית שהיתה דרושה בשני הדורות האחרונים, כאשר הסיטואציה ההיסטורית של עם-ישראל דרשה במיוחד פונקציה מסוימת זו. השכבה החלוצית קמה מתוך עם שלא נתחנך לחלוציות, אבל היה בו החינוך היהודי, שהיה חינוך לאזרחות בעם-ישראל. היום – אם אנו זקוקים להמשכה של חלוציות זו, לא נוכל לפתח אותה על ידי חינוך המכוון לחלוציות דווקא, שאינו אלא הכשרה מקצועית להיות חלוץ. היא לא תצמח לנו אלא כאחת ממיני ההכשרות המרובות הדרושות לעם ולחלקים שונים של העם, אשר דמותו עוצבה על ידי חינוך אזרחי נכון.

מבחינה אמפירית, לאחר נסיון של כ-40 שנה, מחובתנו להכיר שההכשרה לפונקציה הנקראת חלוציות הצליחה כהכשרה, אך לא כחינוך. הכשרה זו לא הפיקה טיפוס אנושי הנבדל בתכונותיו מן האדם שלא חונך ולא הודרך ולא אומן בדרך זו. היום אנו מזדעזעים למצוא בחברה, שהוקמה על יסוד חינוך מחושב ומתוכנן לחלוציות, את כל הגילויים האנושיים של קנאה ושנאה ותאווה וכבוד, את כל הניגודים האישיים והמשברים החברתיים הנובעים מיצרים אפלים או סתם מפחזות וטפשות, כפי שהם קיימים גם מחוץ לחברה זו. מוכח, שמילוי פונקציה מסויימת עדיין אינה עושה את האדם לאדם אחר.

ואפשר להגיד: בזאת דומה החלוציות לצבאיות. אנן סהדי, שכל עם מתוקן וכל חברה מתוקנת הצליחו לגדל חיילים מצויינים;יוצאות מכלל זה רק חברות הנמצאות במצב של התנוונות והתפוררות מוחלטת. עובדה אמפירית היא שלגבי היכולת להעמיד חיילים טובים לא היה בדרך כלל הבדל עקרוני בין חברה שהתכוונה לחנך לצבאיות ובין חברה שלא התכוונה לכך. לוחמים מצויינים היו לכל חברה ולכל תרבות, שבהן זכה האדם לחינוך ראוי לשמו: לוחמים מצויינים עמדו לספארטה ולאתונה, לרומא וליהודה, לאנגלים ולגרמנים, ליפאנים ולאמריקנים, לקומוניסטים ולפאשיסטים, למאמינים ולכופרים, לדמוקראטים ולאנטי-דמוקראטים. כל חינוך אזרחי תקין, היוצר אישיות, מכשיר ממילא את החניך להיות גם חייל בשעת הצורך.

הכשרון ללחום בגבורה ולדעת למות מות גיבורים הוא – כנראה – מערכי-האדם הזולים מאד, שהרי ניתן היה לפתחו בכל התקופות ובכל העמים ובכל התרבויות. הגבורה המלחמתית היתה מצויה – והיא מצויה – אף בחברות ובתרבויות שהן מן הירודות מבחינת קני-המידה הערכיים שלנו, ואין היא משקפת הישג חינוכי דוקא. אין שיעור לבני אדם שמתו מות גיבורים לאחר חיים שלא היה בהם לא מן הכבוד ןלא מן ההגינות;לא פעם נמצא שאדם שלא חונך למעשה הוגן בחייו הוכיח שהוא מסוגל למות בכבוד ובגבורה.

אנו מרבים להתפעל – ובצדק – מן הגבורה שגילה במלחמת עצמאותנו הדור שנתחנך בשלושים השנים האחרונות בארץ, בעיקר באידיאל של החלוציות והגבורה. אולם אנו, שהיינו קרובים ליחידות הצבאיות של בני-הנוער שלנו, שבמלחמתם ובמותם הביאו לנו את השיחרור והקימו לנו את המדינה, יודעים שהבחורים והבחורות אשר ידעו ללחום ואשר ידעו למות, לא תמיד ידעו איך לחיות, ושצבאנו זה היה מהרבה בחינות ככל צבא שבעולם: בצד גילויי כבוד וגבורה בלחימה היו גם מעשים שאין בהם משום תפארת לעושיהם.

דברים אלה עלולים לעורר התנגדות פסיכולוגית, אבל כמחנכים מחובתנו לאמרם, ואין בזה משום פגיעה בכבודנו ובכבוד צבאנו. צבא זה, שגאל אותנו מחרפת-הגלות, מקומו שמור לו לנצח בתולדות עם-ישראל – ועדיין אין דבר זה עושה אותו אידיאל חינוכי. יש להבחין בין שני דברים שונים: בין משמעותו של דבר כגורם היסטורי ובין משמעותו כגורם חינוכי. אנחנו גאלנו את עצמנו באחזנו באומנותו של עשיו. יש לפעמים לנקוט באומנותו של עשיו, אך אי אפשר להפוך אותה לחינוך. מגבורה צבאית, שהיא הכרחית לקיום, אין להתפעל ואין לעשותה אידיאל חינוכי. צבא, צבאיות ומלחמה אינם מרוממים את האדם ולא מטהרים אותו, ושום אדם לא נתעלה ע"י שירות צבאי וגבורה מלחמתית.

על הכשרה חלוצית, מלווה אימון צבאי, לא נוכל לבנות חינוך, מאחר שחלוציות וצבאיות אינן אלא פונקציה חברתית ומילוי תפקידים שונים. בעיית החינוך לחלוציות כלולה במסגרת הבעייה של החינוך לאזרחות;החלוציות אינה יכולה להיות אלא תוצאה מחינוך נכון ומוצלח באזרחות. אין לדון בחינוך לחלוציות כבדבר בפני עצמו, אלא יש לדון בו כאחד הגילויים של החינוך לאזרחות, שבו כלול גם הנושא האחרון של סימפוזיון זה – החינוך למידות. חינוך לאזרחות פירושו מתן תשובה על השאלה: כיצד יחיו בני אדם יחד, בתיאום הדדי מסויים של התנהגותם, על סמך ערכים רוחניים ונפשיים משותפים?

מסופקני גם אם דבר זה ניתן ללימוד;עכ"פ ברור שאי אפשר להכניס לתכנית הלימודים של ביה"ס התיכון מקצוע לימודי "אזרחות". רק כפונקציה וכתוצאה של חינוך נכון, מתוקן ומושלם בכל הכיוונים, עלולה לצמוח האזרחות. משל למה הדבר דומה? במסגרת החינוך הדתי המסורתי לא היה קיים מקצוע "יראת-שמיים", אלא קיים היה חומר לימודי מסויים, ואם הכל נלמד כפי שצריך ומפי מורים טובים, יכול היה להביא לידי התוצאה של יראת-שמיים. והוא הדין באזרחות ובחלוציות: אזרחות וחלוציות יכולות לצמוח מן החינוך, אבל אי אפשר ללמד אזרחות ולא חלוציות. גם את החינוך למידות אי-אפשר להעמיד על כך וכך שעות של לימודי מידות;מידות הן הפרי הבשל של החינוך השלם.

אזרחות זו שעליה אנו מדברים אינה מצטמצמת ביחס שבין הצעיר ובין הארץ הזאת והמדינה הזאת, אלא היא דבר רחב הרבה יותר, הכולל גם את היחסים שבינו ובין עם-ישראל, עם זה שמעולם לא היה מוגדר ע"י ארצו, אלא ארצו מוגדרת בזה שהיא ארצו של העם ההוא. ההכרה המשותפת הזאת, שבעיית האזרחות במדינה אינה בשבילנו אלא גילוי אחד של בעיית יחס היהודי לעם היהודי – היא תופעה מעודדת מאוד. אבל יש להוסיף עוד דבר מכריע: מגמתנו החינוכית, שהחניך יהיה בן העם היהודי ויראה עצמו כבן העם היהודי, מותנית במהותו כ"אדם מישראל", עם כל המשמעות העצומה שבמושג מסורתי זה. "אדם מישראל" הוא תוכן אנושי מסויים, שיש לו משמעות עמוקה יותר מאשר המשמעות ההיסטורית-פוליטית של השייכות לעם מסויים, ועל אחת כמה וכמה יותר מאשר המשמעות האקטואלית-פוליטית של אזרחות במדינה זו.

העם היהודי ההיסטורי לא היה מוגדר באותם הקריטריונים, באותם סימני-ההיכר, באותם הקשרים האובייקטיוויים, שהם המגדירים מציאותו של כל עם ועם. דבר זה נשתנה בשנת תש"ח, באותו יום ה' באייר, שבו הונח יסוד לקאטיגוריות של שייכות לעם-ישראל, שהן אנאלוגיות למושגים ולקאטיגוריות של אזרחות בעמים אחרים. אבל כוחן של קאטיגוריות אלו יפה רק לגבי 1,500,000 היהודים הנמצאים פה או לגבי 3,000,000 העשויים להיות מרוכזים בארץ זו בעתיד שאינו דמיוני. לפיכך ייתכן שבין מדינה זו ובין עם זה – לשון אחר: בין מושג "אזרח מדינת-ישראל" ובין מושג "בן העם היהודי" – עלול להיווצר יחס אנטיתיטי, אלא אם כן האזרחות במדינה והשייכות לעם היהודי תהיינה שתיהן מושתתות על דבר שלישי המשותף לשתיהן – אותו דבר שנקרא בפי המתדיינים בסימפוזיון זה: להיות "אדם מישראל". אבל כאן אנו עומדים בפני הבעיה המרכזית של כל חינוכנו – בעיית מהותה של אותה יהדות שאנו מתכוונים להקנותה לחניכינו. נושא מרכזי זה טעון דיון בהרחבה והוא ייערך במקום אחר.