‏בברית בין הבתרים הוגד לאברהם אבינו: "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה". ולאחר 400 ‏שנה נאמר בסדרה שלנו: "וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים". "וידע" כנגד "ידע תדע".
‏שעבוד מצרים, לידתו, ילדותו ונעוריו של משה, בריחתו למדין, ההתגלות בסנה, שליחותו לפרעה, עמידתו יחד עם אהרן אחיו לפני פרעה, ראשית נצנוץ הגאולה משעבוד מצרים - כל הדברים האלה מצויים בסדרת "שמות".
‏אעמוד על שלוש מלים גדולות, מן הגדולות שבתורה, שהיו לדורות נקודת-מוצא לחשיבה התיאולוגית והפילוסופית על האמונה - המלים "אהיה אשר אהיה" ושני הפסוקים שאחריהם.
‏משה שואל: "ואמרו לי [בני ישראל] מה שמו? מה אמר אליהם?" ‏הוא שואל את שאלת הכרת האלהים, והתשובה הניתנת לו: "אהיה אשר אהיה".
‏אין-ספור פירושים ניתנו למלים הגדולות האלה, ואין ספור סברות וכוונות הוכנסו בהן, תפיסות שונות ואפילו מנוגדות זו לזו. ודאי הוא, על-כל-פנים, שמלים אלה קשורות בשורש "היה", זאת אומרת - הן מתייחסות למציאות. "אהיה אשר אהיה" - מציאות אמת, שהיא-היא מהותו של האלהים. בלשונו של הרמב"ם: הוא "מצוי אמת", ומשה רבנו מכיר את "אמיתת הימצאו". אולם אחר-כך נאמר למשה: "כה תאמר לבני ישראל: אהיה שלחני אליכם. ויאמר עוד אלהים אל משה: כה תאמר לבני ישראל: ה' אלהי אבותיכם, אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, שלחני אליכם; זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר". פעמיים "כה תאמר לבני ישראל", אעפ"י שבין האמירה הראשונה והאמירה השניה אין שאלה נוספת ששאל משה. האם הוטלו עליו שתי תשובות או תשובה אחת לבני ישראל? למשה עצמו ניתנה הכרת אלהים מבחינת "אהיה אשר אהיה", הכרת אלהים מבחינת אלהותו מצד עצמה, ללא כל קשר לפונקציות שאנחנו מייחסים לו. לכאורה אף נאמר למשה שיגיד זאת לבני ישראל. אבל מיד מושמת בפיו גם ‏תשובה אחרת - משום שהכרת אלהים מבחינת אלהותו היא דבר קשה מאד, ורק גדולי המאמינים יכולים להגיע אליה. רוב המאמינים אינם מסוגלים לתפוס את האמונה באלהים אלא כאמונתם בפונקציות שהם מייחסים לאלהים, מבחינת גורלם-הם ומבחינת גורל האומה - מבחינת היותו אלהי אברהם יצחק ויעקב.
אולם יש לציין שכל עומקה של תפיסת האמונה הנראית כנובעת מהגות תיאולוגית כבר מצוי במה שמקובל לראות כביטוי לאמונה התמימה ביהדות. בסידור, בין הברכות הראשונות של שחרית נאמר: "אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם" - זאת היא הכרת אלהים ללא קשר לעולם, הכרתו מבחינת עצמו, מבחינת היותו מציאות אמת. ולכן נאמר למשה: אמנם תאמר להם "אהיה שלחני אליכם", אבל אם לא יבינו זאת תוסיף ותאמר: "ה' אלהי אבותיכם, אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם"; ‏כלומר, אלהים שאתם מכירים מבחינת מה שעשה לאבותינו ושאנחנו מצפים שיעשה לנו.
‏זוהי ההבחנה הגדולה והיסודית הקיימת בעולמה של האמונה בין שני מישורים שבה, ששניהם מוכרים ככשרים: הכרת אלהים מבחינת אלהותו והכרת אלהים מבחינת הפונקציות שבני-אדם מייחסים לו. ומשתי הבחינות האלה נובעת ההבחנה בין שתי גישות לעבודת אלהים, אשר בעולמה של תורה-שבעל-פה מכונה ההבחנה בין "לשמה" ו"שלא-לשמה": תורה לשמה ותורה שלא-לשמה, שבהתאם להן יש להבחין בין עבודת ה' לשמה ועבודת ה' שלא-לשמה. עבודת ה' לשמה - אדם עובד את אלהים משום שהוא מכיר באלהותו; "שלא-לשמה" - הוא עובד את אלהים משום שהוא מקווה או מצפה או מאמין שמן העבודה הזאת תצמח לו טובה, או שהוא רואה בה טובה לעצמו. שני המישורים האלה מוכרים, והרמב"ם מנסח זאת ניסוח חריף וברור: "התורה התירה לבני אדם לעבוד את ה' ולקיים את המצוות לתקוות שכר, ולהימנע מן העבירות מיראת עונש".
‏אם התורה התירה, מי אני כי אאסור. אבל עצם הניסוח "התורה התירה" מראה לנו, שיש דרישה שהיא מעל לדבר הזה. זוהי אותה הכרת אלהים המתגלמת במלים "אהיה אשר אהיה", שאותה תפס משה רבנו ושאותה מסוגלים לתפוס היוצאים בעקבותיו. יש גם "אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב", וגם זוהי בחינה שבה המאמין באלהים יכול להאמין בו, והיא מותרת מבחינת התורה.

***

ועוד הערה. נאמר שמשה הסתיר פניו "כי ירא מהביט אל אלהים". והרי זהו משה שאחר כך נאמר עליו "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים", וגם "ותמונת ה' יביט". אין סתירה בין הדברים האלה. "תמונת ה' יביט" - הכרת אלהים אמיתית - היא דווקא ההכרה שאין האדם מכיר את אלהים. ולכן משה "מסתיר את פניו", משום שהוא הכיר את אלהים.
ודבר זה אמר בצורה נוקבת ביותר רש"י, שבו אנו רואים את מגלם האמונה התמימה אך השלמה, על דברי הגמרא: "כל הנביאים הסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, ומשה רבנו נסתכל באספקלריא מאירה". רש"י מוסיף ומסביר: "כל הנביאים הסתכלו באספקלריא שאינה מאירה - וחשבו שראו אותו, ומשה רבנו הסתכל באספקלריא מאירה - וידע שלא ראהו בפניו". זאת היא הכרת האל הטראנסצנדנטי.